מים חיים

כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

"פעילות ספורטיבית" - כמה פעמים יצא לכם לשמוע את צמד המילים הזה? על יתרונותיה שמענו לא פעם וקרוב לוודאי שלא נפסיק לשמוע. ריצה, חוג טניס, שחיה, חדר כושר - כל אחד וענף הספורט אליו הוא מתחבר.

אני מבקשת לשתף אתכם בפעילות ספורטיבית שאני מבצעת מזה 10 שנים: ״דרך המים״.
כך נקראת הברכה הטיפולית הנמצאת באזור התעשייה של אשדוד שאליה אני מגיעה פעמיים בשבוע. כמוני מגיעים אליה גם ילדים עם לקויות שונות.

תחילה, כך מספר המדריך שלי, נורא פחדתי מהמים ושאימא לא תצא מרחבת הבריכה, וכמובן לא רציתי שהמדריך יעזוב. בשיעורים הראשונים בכלל לא דובר על לשחות אלא רק לשמור על יציבות במים, שיווי משקל. בהמשך נדרשתי לסמוך על המדריך שלי, תהליך שלא היה קל עבורי. אבל לבסוף הפכנו לידידים טובים וכשהוא לצידי במים אני סומכת עליו במאה אחוז.

בהמשך התחלתי לתרגל שחייה עם מצוף ארוך ("נודל" בשפת המדריכים). בשלב ראשון רק שחיתי בסגנון "חזה" ואח״כ גם שחיית "גב". בהמשך נוספו מצופי הידיים.

בשנים הראשונות לא אהבתי את החוג והתחשק לי ״להבריז״ ממנו בכל הזדמנות. אך היום אני נהנית מאוד ומחכה בחוסר סבלנות כל פעם לאימון הבא.

זהו בעצם המקום העיקרי שבו אני מניעה את גופי כמעט ללא קושי. בשנים האחרונות השחייה הפכה בשבילי מחוג טיפולי ומשעשע לאורח חיים נחוץ וחשוב.

אסיים במשפט שמלווה אותי בכניסה וביציאה מהבריכה שהוא בהחלט מנחה את צוות המדריכים ״אנחנו לא יכולים לשלוט על כיוון הרוח, אלא יכולים רק לכוון את המפרשים״.

דרך הערך

כתבתו של שחר לוואן, תלמיד כיתה י', מקיף ט', אשדוד.

פרויקט בית ספרי שעבדנו עליו נקרא "נוער בוחר ערך כדרך". בשנה שעברה יצאו תלמידים מכיתות ט' מבתי ספר שונים בעיר לסמינר בן יומיים שבו עברנו סדנאות הקשורות בערכים. המטרה סופית בסמינר הסופית הייתה לבחור שלושה ערכי יסוד שיהוו בסיס לחיים טובים יותר באשדוד. בסמינר נבחרו הערכים: כבוד, רעות ושוויון.

לאחר שבחרנו את הערכים נציגי בתי הספר התבקשו לבנות מיזם שיחדד את שלושת הערכים שנבחרו. במילים אחרות, המשימה הייתה להפיץ את הערכים בקרב תושבי העיר, בעיקר אצל בני נוער.
אני, תלמיד מקיף ט', יחד עם חברי, הצענו לקיים פעילות חברתית לילדי השכונות בשעות אחר הצהריים. אוכלוסיית היעד של הפרויקט הייתה ילדי השכונות ברובעים הצפוניים של העיר, בדגש על גילאי גן ועד כיתה ו'. 

המשימה - להגיע אל הרובעים הסובלים ממצב סוציו-אקונומי נמוך, כאשר אנו היוזמים נפעיל בשעות אחר הצהריים את הילדים בדרך של  משחקים של פעם, משחקי כדור, לימודי ריקוד, ערבי קריוקי וכו'. למעשה, כך אנו מאמינים, נצליח לייצור פעילות הפוגתית וערכית, מהנה, אשר תנעים להם את אחר הצהריים ותעניק להם חוויה בלתי נשכחת. 

הצגנו את הפרויקט מול מקבלי ההחלטות. המיזם שלנו נבחר מכל הפרויקטים שבני הנוער באשדוד יזמו, ובנוסף, למיזם ניתן תקציב רחב.

השנה התחלנו לעבוד על מימוש הפרויקט, בעזרת הרכזת חינוך חברתי, שרי ציוני, שיש לה אחריות מרכזית בפרויקט. עד כה עשינו פעילות בחופשת הקיץ ובחנוכה. בנוסף חשוב לציין שדרוש צוות גדול למיזם שיזמנו, ותנועת מחנות העולים נרתמו לעזרתנו ואנו עובדים איתם בשיתופיות, ועושים כל מה שביכולתנו בשביל שהמיזם יצליח.

צעד קטן, חוויה גדולה.

כתבתן של פאינה קניאז'נסקי ושיר עוזיאל, תלמידות כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד. 

האם יצא לכם פעם לראות חבורת רקדנים שרוקדים במרכז הקניון ואז נעלמים כאילו לא קרה דבר? כאילו הם לא מכירים אחד את השני? כאילו הכול לא היה מתוכנן?

לנו זה קרה, ואפילו לקחנו חלק בזה!

ביום ראשון 9.12.12 נערך ה"פלאש מוב" הראשון באשדוד, בקניון הסיטי. עשרות רקדנים בכול הגילאים התקבצו מכול רחבי הקניון, והחלו לרקוד מספר ריקודים.

ההכנות ל"פלאש מוב" החלו לפני כחודשיים, ביוזמתו של הרקדן אלירן אחוון ובשיתוף סטודיו "מוב". במהלך החודשיים נפגשו הרקדנים למספר חזרות, בהם הם למדו את הריקודים השונים.

ראיינו את אלירן אחוון שיזם את רעיון הפלאש מוב באשדוד.

אלירן, מאיפה התחיל הרעיון של פלאש מוב באשדוד?

"את הרעיון וההשראה קיבלתי מהסרט "סטפ אפ". אמרתי לעצמי: גם אני יכול, למה לא בעצם? יש רקדנים מצוינים באשדוד, יש רצון ויש יכולת".

האם בעקבות החזרות האמנת שהרקדנים יצליחו במשימה?

"ציפיתי שיבוא לרקוד איתי יותר בוגרים, אבל רוב המשתתפים היו צעירים. בסה''כ הם עשו עבודה טובה".

האם הפאלש מוב התנהל כמצופה?

"ה'פלאשמוב' התנהל כמצופה באופן חלקי. תמיד יש הבדל בין מה שרואים בדמיון לפני לבין 'האקט' עצמו. היו נושאים לשיפור, היו דברים שהתנהלו באופן טוב - אבל העיקר החוויה. בשנה הבאה אני מאמין שיהיה טוב יותר, מקצועי יותר".

האם תהפוך את ה"פלאש מוב" למסורת באשדוד, ואם כן מה הלקחים לפעמים הבאות?

"הייתי רוצה כל שנה להפתיע מחדש את תושבי אשדוד ב'פלאשמוב' יותר ויותר מושקע ומלהיב. זאת הופעה בשביל הרקדנים, זה אטרקציה לתושבים, וכמובן הגשמת חלום בשבילי".

זכינו לקחת חלק בחוויה המדהימה. עם תחילת המופע המצלמות מיד נשלפו ואנשים רבים התאספו סביב הרקדנים, ורבים נותרו פעורי פה.

סרט בורקס

כתבתה של תמר בצקשווילי, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.  

לקום בבוקר ולהרגיש עייף. להביט בשעון ולהיבהל. לחטוף מבט זעום מאמא ולרוץ לבית הספר. לא! אני נזכרת, הכריך שלי עם החביתה שאמש כעסה שלא אכלתי - שכחתי אותו. הכריך הטעים מלא ירקות וגבינה. לא אזכה לנגוס בו כי מאוחר מידי לשוב הביתה.

הסיטואציה הזאת מוכרת לכם? אז מעכשיו לא צריך להיבהל על הבוקר - נפתח אצלנו בבית הספר, בית ספר מקיף ג' באשדוד, קיוסק קטן וידידותי.

המוכרים בהפסקות הם תלמידי בית הספר. תלמידים אלו הם ממועצת התלמידים, וחלקם מהיזמים הצעירים. ובכן ראש מועצת התלמידים של בית ספרי, אלינור דמסה, החליטה לעשות עסקה עם הקיוסק מחוץ לבית הספר שבדרך כלל היינו הולכים אליו בהפסקות כדי להשיג שם 
אוכל. הם הגיעו לעסקה ולפיה הם ימכרו את המוצרים בבית ספרנו במחירים זולים אך באותה האיכות. למשל שקית במבה שעולה שלושה שקלים אנו קונים בשקל אחד, כריך טעים  עם חביתה - רק בחמישה שקלים! 
הפרויקט פתוח בהפסקה הגדולה, שאורכה כעשרים דקות. עשרות תלמידים עומדים בתור אבל בסופו של דבר כולם זוכים לקבל שירות.

אז איך התחילה היוזמה המבורכת: יו"ר מועצת התלמידים משנה שעברה, שי, סיכמה עם עובדי נמל אשדוד, ובראשם, סמי בוהן, לספק סחורה שתתאים לטווח המחירים של התלמידים. וכך אכן היה. נמכרו גלידות, בורקסים ועוגות במחי אחיד - שלושה שקלים בלבד. בסך הכל מדובר ביוזמה טובה לבית ספרנו. מצד אחד יזמים צעירים הגשימו חלום ומצד שני העסקים פורחים ומרמזים על העתיד הפתוח של כולנו.

יום ז'בוטינסקי: האיש, המנהיג, הציוני

כתבתה של גילי פלדמן, תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד. 

לפני כשבוע צויין בבית ספרי, תיכון מקיף ג' באשדוד, יום מיוחד לכבוד זאב ז'בוטינסקי.
ביום הזה קיימנו פעילות בכיתות יחד עם המחנכת כמובן. כל התלמידים התבקשו לאסוף מידע אודות זאב ז'בוטינסקי ולהקריא אותו בפני כולם. היו תלמידים שלקחו את הבקשה ברצינות יתרה ובהשקעה מעוררת הערצה, וערכו מצגות מעניינות ובעלות מידע חדש, והעבירו אותן בעניין רב וביצירתיות שופעת.
המצגות הכילו תמונות, ביוגרפיה ומידע על פועלו. 

לאורך כל היום המיוחד הזה הרחבנו את הידע שלנו על ז'בוטינסקי שבעבור רובנו הוא היה עד כה עוד שם של רחוב, שלא ממש התעמקנו בשאלה מי עומד מאחורי השם.

לפי דבריה של המחנכת שלי ביום המיוחד הזה "גם התלמידים מרחיבים את הידע שלהם, ועוד בצורה מעניינת ושונה לחלוטין ממה שהם רגילים. "ז'בוטינסקי הוא עוד אחד מיני רבים וטובים שתרמו לתקומת המדינה ועזרו להשיג את מה שאנחנו נהנים ממנו היום".

אני שואלת את עצמי איך נדע להעריך את כל הדברים הקטנים האלה שבזכותם אנחנו כאן היום - אם לא נלמד על ההיסטוריה שלנו ועל הדמויות שהנהיגו את המדינה בשנותיה הראשונות?, אנחנו נגדל להיות לדור מפונק שאינו מכבד דבר. כל פיסת היסטוריה הקשורה אלינו חשובה וכל אדם יש לכבדו לפי מעשיו. ולכן,יש להזכיר ולזכור אישים כמו זאב ז'בוטינסקי.

5 דברים מרכזיים בחייו של ז'בוטינסקי:

1. לפי הסיפורים הוא חזה את השואה.
2. הוא נפטר בשנת 1940 בארה"ב כתוצאה מהתקף לב.
3. סמל קבוצה הכדורגל בית"ר ירושליים מבוסס על רעיונו של זאב בז'בוטינסקי לסמלה של תנועת בית"ר.
4. קיים "מכון ז'בוטינסקי" שנמצא במצודת זאב בתל אביב הקרוי על שמו ובין המוצגים ניתן לראות את מדי הגדודים העבריים שלו.
5. ז'בוטינסקי כיהן כחבר ההנהלה הציונית והיה ממייסדי "קרן היסוד".

16 מתוק

כתבתה של אופק מליק, תלמידת כיתה י, מקיף ג', אשדוד.  

שלושה ימים של התבגרות: כתבתנו אופק מליק, מדריכה בתנועת נוער, הנהיגה קבוצה של חניכים בטיול מפרך במדבר. הם חזרו משם עייפים אך מרוצים. אופק חזרה משם בוגרת הרבה יותר, ולא רק בגלל מסיבת יום-הולדת מאולתרת שחבריה ארגנו עבורה בתנאי שטח קשים.

מדהים כמה אפשר ללמוד על עצמך בשלושה ימים. יצאתי לכנס חנוכה 2012 מטעם תנועת הנוער משצ"ים, על תקן מדריכה. מזה שנתיים שאני פעילה בתנועה. אמנם היא לא מוכרת כמו תנועות נוער אחרות, אבל היא בהחלט איכותית ורצינית . במהלך השנה יוצאים המשצ"ים לפעילויות וכנסים. בתאריך ה-9.12 יצאו לכנס חנוכה משצים מכל הארץ. אני לומדת במקיף ג' אשדוד ושייכת למחוז דרום צפוני. זה הוא הכנס הראשון בו אני מדריכה את החניכים החדשים, שזה בעצם הכנס הראשון אליו הם יוצאים השנה. איך אפשר לא להתרגש? שנה שלמה עברתי הכשרה, קורסים וכנסים כדי שיום אחד אוכל להנהיג קבוצה בעצמי. והנה, הגיע כנס חנוכה ואיתו ההזדמנות הראשונה שלי להדריך את החניכים החדשים. קצת מלחיץ, אולי לא אצליח? אולי החניכים לא ישתפו איתי פעולה? 

ימי שישי ושבת שלפני הכנס היו עמוסים בהכנות. מלבד אריזת התיק והמזוודה, הייתי צריכה גם להכין הדרכות- אותן אצטרך להעביר לחניכים . הכנתי גם "מושמושים!". "מושמוש" הוא שי קטן שנותנים לכל חניך ובו פרס או משחק מילים, מתנה קטנה שכיף לקבל. למשל בכנס חנוכה הזה, הכנתי לכל חניך פתק דבוק לקשית (קשית שתייה) ועל הפתק כתוב "אולי קצת חם , והמדריכים מעצבנים אבל היי, אל תהיו קשים". אני מאוד אוהבת לחשוב על "מושמושים" מקוריים ולהכין אותם, לדעת שזה יעלה לחניך חיוך סתם ככה באמצע היום.

השעה 6 וחצי בבוקר, הגעתי כמו כל שאר המש"צים מאשדוד לחנייה מאחורי גן העיר. כבר שם פגשתי את כל החברים שלי מאשדוד, מאוד נהנתי לראות אותם אבל לשבת לצחוק איתם הרבה לא יכלתי. שמעון המורה שלי נתן לי רשימת שמות כדי שאוכל לברר בבוקר שכולם באו. אחרי ספירה מהירה גיליתי שבאמת כולם באו. יופי, התחלנו ברגל ימין, אמרתי לעצמי.

עלינו על האוטובוס יחד עם החניכים והמדריכים של מקיף ג' וה'. מהמקיף שלי יצאו 31 פשצי"ם חניכים, ו-5 משצים בוגרים שידריכו אותם. אני, כמובן, ביניהם . ישבתי עם ניצן, חברה שלי, גם היא מדריכה מהמקיף, בספסל האחורי עם כמה חניכים. דיברנו קצת באוטובוס, הצטלמנו קצת. ניסיתי לגרום להם לחבב אותי ולכבד אותי כבר בהתחלה כדי למנוע עימותים איתם בעתיד. ידעתי שיש גבול מאוד דק שאסור לי לחצות. כמדריכה מאוד חשוב לשמור על דיסטנס מסוים עם חניך (יש כאלה שאומרים שזאת הדרך היחידה שיקשיבו לכל מילה שאתה אומר) אבל מצד שני, לא רציתי לתת להם הרגשה שהם "חיילים" ואני ה"מפקדת". לכן, התנדנדתי על הגבול הדק שנע בין פתיחות לקשיחות.
בעצירה הראשונה של האוטובוס, נתנו להם חצי שעה להסתובב ולאכול. הצבנו להם שעה שבה הם כבר היו אמורים להיות בחזרה על האוטובוס. הם הגיעו בזמן! אם היינו צריכים להסתובב בכל המתחם הענקי הזה ולחפש אנשים שאנחנו לא ממש מכירים עדיין, זה היה לוקח נצח.

הגענו והתחלנו את המסלול הראשון. אני וניצן היינו בראש, הובלנו את הקבוצה, לפי השביל המסומן ואמרנו להם מתי צריך לעצור ואיפה בשביל להעביר הדרכות , לשתות ולאכול .

מאוד נהנתי במסלול הזה, שרנו איתם, הכרנו אותם, וצחקנו איתם. אולי הם לא יעשו כל כך הרבה בעיות כמו שצפיתי מראש?
לצערי, ולצער כל המדריכים, חזרנו מהמסלול מאוחר מהמצופה, מה שאומר שאת האוהלים הם הקימו בחשכה די מוחלטת. גם ככה הם לא הקימו אוהל אף פעם, חשבתי לעצמי, עכשיו הם צריכים לעשות את זה בחושך? זה לקח קצת זמן. קצת הרבה זמן, אבל כל האוהלים קמו. הרבה בזכות משצים שיצאו במקביל לכנס חנוכה של הבוגרים, ובאו לראות אם אפשר לעזור לנו, המדריכים עם החניכים החדשים.

שסיימנו להקים את המחנה שלנו נערך מסדר. בגלל שזה הפעם ראשונה שלהם הם לא היו מודעים לחשיבות של מסדר ועמידה בזמנים. צעקנו עליהם שילכו למסדר. חלקם אמרו לי שהם לא ארגנו את הדברים עדיין. רבתי איתם ועמדתי על כך שיהיה להם זמן אחר כך אבל כך או כך המסדר חייב להתייצב בזמן. ובמסדר, הייתי צריכה לסדר אותם בשלשות. לא חשבתי שזאת תהיה משימה כזאת קשה! צעקתי אבל הקול שלי לא מספיק חזק כדי לגבור על רעש שעושה כל מחוז דרום שעמד במסדר איתנו. אבל הם היו מוכנים בזמן, נס חנוכה של ממש.

זמן ארוחת הערב. הדבר שאני הכי גרועה בו במש"צים. האמת שלא הייתי ממש נוכחת. המדריכים האחרים לקחו פיקוד. חלק מהחניכים עזרו לבשל וחלק הסתובבו במחנה. אני הייתי בעיקר עם הבוגרים ממקיפים אחרים באשדוד, אבל חזרתי כשנגמר שלב הבישולים והיינו צריכים לארגן אותם במעגל לארוחת הערב. במש"צים אסור לאכול עד שלכולם יש אוכל בצלחת ורק אז אוכלים ביחד.
זה מאוד יפה בעיניי, בתאוריה, אבל אחרי יום שלם שהלכת, הזעת, בכית, צחקת, ואתה כל כך רעב, קצת קשה לשבת עם אוכל בידייך מבלי "לטעום" ממנו. אני אומרת זאת מתוך ניסיון.
לא היו הרבה בעיות בארוחת ערב, אבל ברגע שהיא נגמרה, כך גם נגמרו להם כל האנרגיות.

הייתי אחראית להכין ערב תרבות אז הלכנו כל הקבוצה לשבת ליד החוף והעברתי להם את הפעולה. הם היו כל כך לא מרוכזים, זרקו הערות, לא שתפו פעולה, צעקתי ואפילו נפגעתי מהזלזול שהם הפגינו. קיצרתי את הפעולה כי הבנתי שלמשוך את זה לא יעזור. שמעון המנהל נכנס למעגל וסיכם את היום הזה.
ישבתי לדבר עם המש"בית שלי (מש"צית בוגרת) שיצאה איתנו גם להדריך. היא אמרה לי שאין לי מה לדאוג או לחשוב שעשיתי משהו לא טוב. "משבר כנס חנוכה" היא קראה לזה. לטענתה כל שנה אחרי ארוחת הערב צונחים לחניכים כל הכוחות והם מאבדים ענין וריכוז לחלוטין. אם מתחשבים שרק בשעה 11 וחצי בלילה, הם היו אחרי מסלול, מסדרים ובישול אוכל עצמאי בשטח בפעם הראשונה בחייהם, הבנתי אותם. הלכתי לישון.

כבר כמעט שכחתי כמה כיף לישון עם אבן מתחת לגב כל הלילה. ממש תענוג צרוף. אנשים שנשארו ערים התחילו להרעיש. כך שקמתי ב-4 וחצי במקום ב-6 וחצי. זה היה מייאש. לא הצלחתי לחזור לישון!

קמתי, התארגנתי, צחצחתי שניים. ב- 6 וחצי התחלתי להעיר את החניכים עם השיר הקבוע "בו בו בו בוקר טוב!!". שוב הם לא סיימנו להתארגן והיו צריכים להתייצב במסדר. שוב לצעוק עליהם שהם מאחרים. לפעמים הרגשתי שאני היחידה שאכפת להם שהם יזוזו ויתארגנו מהר כדי לא לאחר. לא זכור לי עוד מדריך שצעק עליהם ו"חפר" להם כמוני.
חשבתי שאחרי אתמול הם כבר יסתדרו יותר מהר בשלשות במסדר. אז חשבתי: זה היה מסדר סיוט. נוסיף על כך שאני ממש לא אוהבת בקרים. במיוחד לא כאלה של אחרי 4 שעות שינה בלבד.

כולם קיפלו את האוהלים והעמיסו את הציוד על האוטובוסים. שנחזור מהמסלול החניכים יעזבו ואנחנו המדריכים נצטרף לכנס של הבוגרים. אכלנו ארוחת בוקר ביחד, מילקי וקורנפלקס עם חלב. התחלנו להתארגן למסלול. גיא המדריך עבר חניך אחר חניך ודאג שיש לו 2 ליטר מים וכובע על הראש לקראת היציאה למסלול.
הפעם, אני וניצן היינו מאספות, זאת אומרת, בסוף הקבוצה.

לא ידעתי שכל כך קשה להיות מאסף. וואו! היו 2 חניכות שפשוט שיגעו אותי. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. אחת מהם דחפתי מגבה כשאני מאחור כדי לסייע לה לעלות את העלייה, שבפועל לא הייתה כזאת קשה . באמצע המסלול החליטה החניכה שהיא לא יכולה יותר לעלות. ניסיתי לדבר איתה, לשכנע אותה, הבאתי חובש שיבדוק אם היא בסדר. כשהבנתי שאין מוצא והכל קשור רק לפינוק שלה אמרתי לניצן לקרוא לשמעון (שהיה בראש הצעדה) שיבוא ויגיד לי מה לעשות. היו 2 ברירות, או שהיא תתגבר על הקושי ותמשיך, או שמישהו יחזור איתה למחנה. ממש לא רציתי לחזור למחנה.

החיים הם טיפוס, אבל הנוף מצוין

שמעון חזר עד אלינו, לקח את החניכה יד ביד, ועלה איתה את העלייה תוך כדי שהוא מספר לה על אשתו וילדיו. הוא ממש ריגש אותי. שמעון הוא מן מודל לחיקוי בשבילי. תמיד יהיה לו פתרון, תמיד תהיה לו תשובה. הוא מסוג האנשים שמסוגלים להזיז הרים אם רק ירצו. שמעון נשאר איתה והתקדמתי לשאר הקבוצה שלי. בדרך חלפתי על פני קבוצות אחרות והגעתי למקום בו הקבוצה שלי עצרה לנוח ולחכות לשמעון ולחניכה. עצרנו במעיין עין גדי. חלק מילאו את הבקבוקים וחלק אפילו נכנסו לשכשך את גופם במים. רק קוויתי שנסיים עם המסלול הזה כבר! 

אפסו כוחותיי.

המשכנו ללכת, למזלי לא נשאר הרבה, והחניכה הבעייתית הייתה עם שמעון כך שהתפקיד לא הכביד עליי כמו מקודם. כשהגענו למחנה אכלנו ארוחת צהריים ועשינו סיכום כנס.
ישבנו במעגל ולפי סבב כל חניך אמר את שעל ליבו. חשבתי שאשמע הרבה את המשפט "היה כיף" אבל החניכים הצליחו להפתיע אותי. נאמרו שם דברים עמוקים ומשמעותיים, ממש שמחתי שהם לקחו מהכנס הזה דברים כל כך ערכיים איתם. הייתי די עצובה להיפרד מהם. כשהיה תורי לסכם את הכנס אמרתי להם "אני רואה שאתם גדלים להיות מש"צים מעולים , ואפילו יותר חשוב מזה, בני אדם טובים וערכיים". את המשפט הזה אני זוכרת במיוחד. כי זה באמת מה שלמדתי עליהם בכנס. מבין כל הקשיים, הצעקות והריבים, השיחות איתם היו שיחות מצחיקות, עמוקות. באמת הרגשתי שאני יכולה לדבר איתם על כל דבר בעולם כמו חברים אבל כשצריך הם ידעו מתי להפסיק, ולכבד אותי כמדריכה.

הם התארגנו על האוטובוס, ועליתי להיפרד מהם. כולם אמרו לי שהיה מאוד כיף, ושהם שמחים שהם הכירו אותי. כולם גם איחלו לי יום הולדת שמח כי ידעו שלמחרת יש לי יום הולדת והם כבר יהיו בחזרה באשדוד.

זהו, הם הלכו. עוד כמה שעות הבוגרים צריכים לחזור מהמסלול שלהם ויש למדריכים זמן חופשי. ניסיתי לישון צהריים אך לשווא. הסתובבתי במחנה, פגשתי חברים, צחקנו, נגנו, שרנו ואכלנו חטיפים. הבוגרים חזרו. הקמו מחנה שוב, בזמן שמחוז מרכז הגיעו והקימו את המחנה שלהם במקום בו היה המחנה של החניכים. אחר כך היה מסדר.

במסדר חילקו אותנו לקבוצות שלפיהם נבשל את הארוחות ערב. כפי שכבר ציינתי, אני לא טובה בתחום הבישול. אני וידיד שלי ישבנו מחוץ למחנה ודיברנו. דיברנו שעות. שמענו קצת מוזיקה. הדבר היחיד שמשתלם "לבזבז" עליו את הסוללה של הפלאפון. נורא נהנתי איתו. זה בדיוק מה שאני אוהבת במש"צים. אתה יכול לשבת עם מישהו, כל אחד, מישהו שאפילו לא הכרת, לשיחות מעניינות של שעות, כי ככה כולם במש"צים, אנשים טובים ואיכותיים.

החלטנו ללכת לחפש קצת אוכל,  אבל הקבוצות של המחנה שלנו לא סיימו לבשל.  אז ניסינו את מזלנו והלכנו למחנה של מחוז מרכז. הם היו ממש נחמדים! אמרנו להם שאנחנו רעבים והם נתנו לנו פסטה. היא לא הייתה טעימה במיוחד, אבל העיקר הכוונה. חזרנו למחנה שלנו, האוכל כבר היה מוכן. הלכתי לאכול עם הקבוצה שלי וידיד שלי הלך לאכול עם שלו.

כשסיימנו לאכול ניקינו קצת את האזור והתארגנו ללכת לישון. נשארתי לדבר עם יובל, חברה טובה שלי מבאר שבע. היא הדריכה אותי בקורס קיץ. היא סיפרה לי איך היא מתמודדת עם הפרידה מחבר שלה ונעשה לי ממש עצוב בשבילה. דיברנו כמה שעות, צחקנו והסתובבנו במחנה. ופתאום בחצות  בדיוק, חברות שלי יצאו במהרה מהאוהל עם בלונים ו"עוגת הבית" שרות בקולי קולות "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאופק!" הפזמון המוכר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים , אליהם הצטרפו עוד ילדים שהסתובבו במחנה, כאלה שאני מכירה וגם כאלה שלא. החיוך שלי היה מתוח מקצה אל קצה, שבקושי יכולתי להודות להן. ידעתי, שמחר מצפה לנו יום ארוך ומתיש במיוחד. שרנו קצת, דיברנו קצת ונכנסנו לאוהל לישון,

התחיל להיות מאוד קר. ישנו באוהל, אני ושלושת החברות הטובות שלי, ניצן קסניה ועדן, ועוד שני ידידים שלנו. הלילה הזה היה נוראי! סופות עזות השתוללו בחוץ. אני משוכנעת שאם היינו אדם אחד פחות באוהל, הוא היה מתעופף איתנו בתוכו. היה קר מידי בשביל להירדם, וגם ממש לא נוח. אני חושבת שזה הלילה הכי גרוע שהיה לי בכל חיי, הצלחתי להירדם בכולו שעה וחצי מקסימום.
הלילה הזה קצת העכיר לי את האווירה, אבל כשקמנו בבוקר ידעתי שאני לא צריכה לתת לזה להשפיע עליי. אני בת 16! איזה גיל מוזר. ההרהורים והמחשבות שיש לי כל פעם מחדש בימי הולדת, מה עברתי, מה אני רוצה לעבור השנה ואיך אני אשתפר כבן אדם, נאלצו לחכות קצת הפעם.

זמן אורחת בוקר! לפני הארוחה היה מסדר, ואחרי שחילקו אותנו לקבוצות המדריכות הבוגרות שלי ביקשו להודיע הודעה בפני כולם. להפתעתי הן שרו לי יום הולדת שמח, ואיתן כל הנוכחים בכנס. אין מילים לתאר כמה זה מחמם את הלב שאחרי לילה כל כך קשה אפילו אנשים שלא מכירים אותי שרים לי ומברכים אותי.
סיימנו לאכול, קיפלנו את האוהלים, שקי השינה והמזוודות, והעמסנו הכל על האוטובוס. עקב הסופות, שינו את המסלול, אז חיכינו הרבה זמן עד שיצאנו עם האוטובוסים עד שמצאו מסלול חלופי שבו נטייל בלי סכנת שיטפונות. לבשתי זר על הראש ולא הורדתי אותו כל היום אפילו לא לרגע אחד! חיכינו די הרבה זמן, הצטלמנו רקדנו שרנו, והתחממנו ביחד כמה ילדים תחת שמיכה אחת.

באמצע מסלול הסנפיר. כשסיימנו את העלייה. אני ותומר

מה שאני אוהבת במש"צים זה שאפשר לא לעשות כלום ובכל זאת להנות. הזמן עבר די מהר והקושי היחיד בהמתנה היה הקור. אחר כך עלינו על האוטובוסים ונסענו למסלול "הסנפיר הקטן". זה היה מסלול מאוד קל ולא מאתגר במיוחד. ציוותו אותי בקבוצה עם המש"בית שלי, הדר, ו-2 ידידים שלי. מלבדם לא הכרתי אף אחד מהקבוצה. אבל שוב, מדובר על מש"צים! המקום היחיד שאפשר לפתח שיחה עמוקה ומעניינת של שעות עם מישהו שרק הרגע הכרת. לפעמים זה מרגיש כאילו קיבצו את כל בני הנוער האיכותיים וערכיים במקום אחד וקראו לו "מש"צים".

אז למרות אפיסת הכוחות אחרי יומיים מתישים,  לילה ארוך וקר, חסר שינה, ומסלול די משעמם – גם בו נהנתי. הכרתי פש"ץ אחד בשם ברק, שנשאר לעוד יום למרות שהיה אמור לחזור עם החניכים האחרים מבית הספר שלו. הוא סיפר לי שביום הראשון הוא וחברה שלו חגגו חודשיים ביחד וכשהם הלכנו לשבת בערב ליד המזח והרבה אשדודים באו והפריעו להם. צחקתי ומסרתי לו שאני מצטערת בשם כל האשדודים.

במשך כל היום הזה שמעתי בלי סוף ברכות "מזל טוב" מכל אחד ששם לב לזר שעל ראשי. היו כאלה שבאו לחבק אותי ובאמת איחלו לי יום הולדת שמח מכל הלב למרות שלא באמת הכרתי אותם. זה חימם לי את הלב ובתוך כל הקור המקפיא של מדבר יהודה.

סיימנו את המסלול. מסדר אחרון בהחלט עומד להתחיל.
עמדו בשלשות ושמענו את המורה לשל"ח של מקיף ח' אומר כמה מילים לסיכום. קיבלנו מעילים עם הסימן הרשמי של של"ח בצד שמאל. וכמו בכל סיום קורס / כנס או סתם טיול, עמדו במעגל אחד ענקי ושרנו ביחד שיר שהולך ככה: 

תני לי א' - א'.
תנו לי ח'- ח'.
תנו לי י' - י'.
תנו לי מ' - מ'.
מה יצא? אחים! אחים! אחים!
שמחה! שמחה! שמחה!
דרום! דרום! דרום!

המורל הזה מסכם את כל המהות של המש"צים מבחינתי. אחים.

3 ימים עם המשפחה השנייה שלי הגיעו לסופם. בהם למדתי על עצמי ועל היכולות שלי כמנהיגה. למדתי שהכוחות הנפשיים שלי חזקים משחשבתי. למדתי שיש לי חברים אמתיים ומדהימים שתמיד יהיו שם בשבילי. אין לי מספיק מילים להודות להם על הזמן והמחשבה שהם השקיעו בי. הם הפכו את היום הולדת הזה ליום הולדת הכי מהנה שהייתה לי, ואת הכנס הזה לחווייתי ביותר שעברתי. מצד שני גם למדתי מי קצת פחות קרוב אליי משחשבתי.

3 ימים. כנראה זה כל מה שאתה צריך בשביל לעשות שינוי. אני יודעת שכמה דברים ישתנו בחיי מהיום והלאה. 

גיל 16, נעים להכיר!

זהירות, פרסומת!

כתבתה של שנאל מיכאלי, תלמידת כיתה י', מקיף ז', אשדוד. 

חוקרת שערכה מחקר מקיף בנושא צרכנות מצאה כי מדי יום בדרכה לעבודה היא נתקלת ביותר מ-500 פרסומות שמנסות ללכוד את תשומת ליבה או יותר נכון לגרום לה להכניס את היד לכיס ולבזבז כסף. לדוגמה, זה התחיל מפרסומת לרכישת דגני בוקר ועד לשיתוף באידיאולוגיות חיים. גם אנחנו, בני הנוער, הפכנו למטרה נוחה אצל המפרסמים. ראו, הוזהרתם.

משווקי המותגים מנסים לשכנע את קהל הצרכנים - ובעיקר את בני הנוער - לקנות כמה שיותר מהמוצרים שלהם. קהל הצרכנים, כצפוי, עונה להם בחיוב ללא שום מהומה או הסתייגות, כאילו נפלו למלכודת עכברים.

רוב הזמן אנחנו אומרים לעצמנו שלא נהיה כמו אלה שקונים כל דבר חדש ופופולארי, אך בסופו של היום אנחנו אלה שקונים כל דבר חדש ופופולארי שיוצא לאור, גם אם אנחנו לא צריכים אותו באמת. לעיתים, מבלי לשים לב, אנחנו נשבים בקסמי הפרסומות ונכנעים באל כורחנו.

בני הנוער נמצאים בסוג של תחרות שבה כל אחד מנסה להיות זה שמתלבש הכי יפה וזה שבארון שלו יש הכי הרבה בגדי מותגים. הם חושבים שבדרך הזו הם יגיעו לטופ. אז הם מנסים לשכנע את ההורים שלהם, לפעמים אפילו כופים אליהם, שיקנו להם רק בגדי מותגים ולמרות שאנו בסתר ליבנו מצפים שהוריהם לא יסכימו לכך - הם כן קונים ומותירים אותנו מופתעים. הם אפילו מאשרים זאת בשמחה, אך מה שהם לא מבינים שזהו בזבוז של כסף מאחר שבעוד חודשים ספורים ילדיהם יבקשו בגדי מותגים חדשים וכך הדבר ימשיך עד שלהוריהם "ירד האסימון" והם יבינו את הטעות המרה שלהם.

אז אם אתם גם מרגישים שמכל עבר מנסים למשוך את תשומת ליבכם ובעיקר את כספכם דרך מודעות ופרסומות נסו להסיח את דעתכם ולהתנגד בכל תוקף כי יש גם דרכים אחרות שבהם תוכלו לקנות בגדי מותגים ובאותה העת לחסוך כסף.

האנשים שמאחורי הצללים

כתבתה של קארין סלזניוב, תלמידת כיתה י', מקיף ד', אשדוד.

מידי שבוע במקיף ד' באשדוד מתקיים פרויקט שבמהלכו נפגשים ילדי כיתות י' עם אנשי מוסד ובו מתקיים דו-שיח בין אנשי המוסד לבין התלמידים.

מדובר באנשי מוסד יהודים שעלו ממדינות צפון אפריקה (מרוקו, אלגי'ריה, תוניסיה ולוב) אשר כולם גויסו כאשר היו נערים בלבד.

תפקיד הנערים היה לעזור לארגן מבצעי עליה של יהודי מדינתם לארץ ישראל, וכל זה בחשאיות רבה. חלקם ליוו יהודים בחציית גבולות המדינה, וחלקם העמיסו משפחות שלמות על אניות שבהן היה דוחק וצפיפות.

המפגש בין אנשי המוסד, שרובם כיום בני למעלה מ-60, עם בני הנוער מהווה חוויה מעניינת לשני הצדדים הכל כך מרוחקים בגיל. בני הנוער זוכים להכיר חלק משמעותי בהיסטוריה של העם היהודי בכלל, ובעליית יהודי צפון אפריקה בפרט, שאינה מועברת בבית הספר בהרחבה. מעבר לכך בני הנוער שומעים לראשונה סיפורים מסוג כזה ממקור ראשון, והם מתמלאים הערכה לשמע סיפורי הגבורה והאומץ הרב שהפגינו לפני עשרות שנים אותם אנשים בהיותם בני נוער בלבד.

כשנשאלו אנשי המוסד על תגובת המשפחה לגיוס בגיל המוקדם תשובתם הפתיעה את מרבית התלמידים. לדבריהם הגיוס היה חשאי לחלוטין ואיש מבני משפחתם או חברם לא ידעו עליו. התנאי של המוסד לגיוסם היה השמירה על כך בסוד, כדי שהשלטונות במרוקו לא יגלו על הפעולה ויאסרו או גרוע מכך - יהרגו כל יודע דבר.

במהלך הפרויקט, אותו מארגנת הרכזת החברתית בבית הספר, אסנת סעדון, התלמידים ידרשו לחבר ספר שבו יתעדו את הסיפורים האישיים של סוכני המוסד לשעבר וישלבו בו את סיפורי העלייה היהודית מצפון אפריקה.

היפנים באים !

 כתבתה של גילי פלדמן, תלמידת כיתה ט', מקיף ג' אשדוד.

רובכם בטח שואלים את עצמכם על מה מדובר כאן, בכתבה. מי אלו ה"אוטקואים"? ובכן, אני פה כדי להכיר לכם עולם שלם של אנשים שמתעניינים בדברים שיכול להיות שאפילו לא הכרתם.

"אנימה" - אנימציה יפנית שיצאה לאור במאה ה-20, ולרוב מתבססת על "מנגות" (קומיקסים יפנים) שמגוללים עלילות שונות ומגוונות, בעלות ז'אנרים שונים לקהל הרחב.

ואכן, מתחת לאף של מעריצי מסי, רונאלדו, גאליס ועוד דמויות מפורסמות, ישנה קבוצה לא קטנה של בני נוער שמבלים את זמנם בצפייה באנימות במחשב, במשחקים הקשורים לאנימות - או בקריאת "מנגות".

בעקבות הפופולאריות של הנושא בקרב אוהבי האנימה וה"מנגה" בשנים האחרונות, צמחו להם קבוצות מעריצים שהקימו ירידים גדולים עם דוכני "אוטאקו" למכירה. בקרב הכנסים האלה, המתפרסמים דרך הרשתות החברתיות .

לרוב, נמכרים ומוצגים מאות דברים הקשורים לעולם ה"מנגות" והאנימות, כגון: פוסטרים, "מנגות" עצמן, "פיגרים" (בובות אנימה) האנימה עצמה, ארנקים, כובעים וכל זה בסימן ה"אוטאקואיי".

הקהילה שלנו - קהילת האוטקואים של אשדוד - מתארגנים לכנס גדול במיוחד שיתקיים בראשון לציון ב-24 בפברואר, חג פורים, בשעה 10:00 בבוקר. אני חייבת להגיד שהרבה מאיתנו מתרגשים ולא יכולים לחכות לכנס הזה.

במי לבחור?

כתבתה של קארין פפיסמדוב תלמידת  כיתה י', תיכון מקיף ד' אשדוד.

הבחירות לכנסת ה-19 בפתח ולקראת מאורע זה התארחו בבית הספר מקיף ד' חברי המפלגות השונות כדי לדון במשותף בדעותיהם הפוליטיות.

הדיון נערך באודיטוריום סמוך לבית הספר. לתלמידי כיתות י' עד יב' שעתידים להצביע בעוד שנים אחדות לקחו חלק מרכזי באירוע.

במהלך הדיון חברי המפלגות הציגו את דעותיהם הפוליטיות, ילדים בקהל הציגו לפניהם שאלות וכל אחד ענה בהתאם לדעות המפלגה שאותה הוא מייצג ולבסוף כל חבר מפלגה אמר מדוע כדאי להצביע למפלגה אותה הוא מייצג.

התעוררו ויכוחים וחילוקי דעות שונים בין הנמצאים, דבר שהעשיר את הדיון לחברי המפלגות וגם לנו התלמידים כצופים.

חברי המפלגות שהגיעו הם:

איתן כבל ממפלגת 'ה'עבודה' משה בן זקן ממפלגת 'הליכוד-בתינו', עדי קול ממפלגת 'יש עתיד', אילן גלאון ממפלגת 'מרצ', יוני שטבון ממפלגת 'הבית היהודי' ויוחנן פלסנר ממפלגת 'קדימה'.

הדעות שהוצגו בפני התלמידים היו רבות ומגוונות ונתנו חומר למחשבה.

לאחר הדיון התלמידים התבקשו להצביע, ממש כמו בבחירות אמיתיות, למפלגה שתואמת לדעותיהם הפוליטיות.

להלן התוצאות שהתקבלו:

הבית היהודי – 40%

הליכוד בתינו – 38%

יש עתיד – 7%

ש"ס – 6%

העבודה – 4%

התנועה – 3%

מרצ – 2%

מפלגת 'הבית היהודי' עם רוב קולות ואילו 'מרצ' בתחתית הרשימה.

מנקודת מבט אישית אני חושבת שביקור של חברי המפלגות בבית הספר היה מרתק. גיליתי דברים ודעות פוליטיות של המפלגות שלא ידעתי קודם לכן והעשרתי את השכלתי הפוליטית עד כה.

בחרו בחופש

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.

הבחירות לראשות הממשלה בישראל נקבעו ל-22.1.13. יום הבחירות הוא יום שבתון - מה שאומר שהילדים בחופש מבתי הספר והגנים וההורים, אלו שמחויבים לצאת לעבודה, בעל כורחם יאלצו גם לקחת יום חופש מהעבודה על מנת שיהיה מי שישמור על הילדים אם הם לא ימצאו סידור מתאים.

אז מי יהיה הראש ממשלה הבא? האם ביבי יישאר-או שנצטרך להתרגל לעוד ראש ממשלה חדש ואולי מאכזב? אצל מרבית האנשים היום הזה נתפס כמטרד - ללכת לקלפי, לעמוד דקות ארוכות בתורים, להצביע ולאחר מכן להמתין לספירת הקולות והשבעת ראש הממשלה הבא בתקווה שיצליח לחולל מהפך במצבה של ישראל במבחר תחומים.

אך אנו בני הנוער רואים ביום זה מתנה. אנו לא יכולים למסור את קולותינו על מנת להשפיע על הרכב הממשלה הבאה ולכן זהו יום שאנו נבלה בקניונים, בים (אם מזג האוויר יאפשר) ואולי נצא לטיול עם חברים. בכל מקרה בני הנוער מרגישים "מורווחים" מיום זה והם מייחלים להצעת חוק שבכל שנה יהיו בחירות.

תמר בצאקאשווילי (תלמידת  מקיף ג באשדוד): "הבחירות לכנסת זו הודעה משמחת מכיוון שכך יש חופש מהלימודים ואני כבר תכננתי לצאת לטייל עם חברות ופשוט להנות מהיום הזה, לנצל ממנו את המיטב. כל יום חופש הוא פשוט מתנה"

אז מה אתם הייתם עושים ביום הזה?