29 בנובמבר 2012

מה שיותר רחוק יותר קרוב



כתבתה של שנאל מיכאלי, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד

צהריים. אני עדיין ישנה. חלמתי חלום כל כך טוב שלא רציתי להתעורר, אבל משום מה מישהו החליט בשבילי שהגיע הזמן לקום- האזעקה. לא רציתי לשמוע יותר את האזעקה מחרישת האוזניים הזו אך ידעתי שאני משלה את עצמי. נכנסנו לממ"ד. דופק הלב שלי עלה וכולי רועדת. אפילו שזו הייתה האזעקה הראשונה במשך תקופה די ארוכה ידעתי שהיא לא תהיה האחרונה.

החלטנו לנסוע צפונה לסבתא שלי בחולון, אך די מהר התברר שלא ברחנו מספיק רחוק כי גם לשם האזעקות הגיעו בפעם הראשונה. המפלט היחיד ששירת אותנו בכל תקופה של אזעקות הפך גם הוא כעת לקורבן של הערבים. גם שם לא יכולנו לחזור לשגרה. אי אפשר לצאת מהבית ללא הידיעה שגם בחולון האזעקה יכולה לתפוס אותך בכל רגע, אך לפחות שם האזעקה לא הייתה מבהילה כמו באשדוד.

הצפייה בשידורי החדשות בערוצי הטלוויזיה גרמה לצביטה בלב בכל פעם שדווח על אזעקות נוספות , בעיקר באשדוד.

הפעם הראשונה שהופתענו לדעת שהטילים מגיעים גם לאזור תל אביב היה כשהייתה אזעקה בעוד ששיחקנו במגרש הכדורסל עם הוריי ואחיי הקטנים וצפינו ביירוט של הטיל בדרכו אל תל אביב. אך לפחות לבינתיים כמות האזעקות בחולון לא הגיע לכמות האזעקות באשדוד ואפשר להתנחם אצל סבתא.

תם ולא נשלם




כתבתה של קרין פפיסמדוב, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ד', אשדוד.

 
כבר יצא לכם פעם לרוץ למרחב מוגן בכמה שניות ברגע שנשמעת אזעקה שמאיימת על חייכם? אם תשובתכם לשאלה זו היא כן, סימן שאתם חלק מהדרום (ועכשיו גם המרכז) שהיה תחת מתקפת טילים במשך יותר משבוע במסגרת מבצע שנקרא "עמוד ענן"

אז הנה מבצע "עמוד ענן" מזווית הראייה שלי:
יום ד', בדיוק כמו כל יום רגיל, רק שהיום אני מקבלת שיחת טלפון בהולה מאמא שלי שאומרת לי להישאר בבית ליד הממ"ד כי יכול להיות שיהיה "בלאגן". חיסלו בכיר חמאס, היא אמרה לי.
הייתה הרגשה של התחלה של משהו גדול באוויר. לא סתם עוד משהו של אזעקה אחת או שתיים וזהו. הרגשה של הנה זה מתחיל. שוב.

אז ביטלו לימודים. האינסטינקט הראשוני הוא לשמוח. אבל האם זה באמת עדיף לא ללמוד ובמקום זה לחיות תחת איום הרקטות?

אשדוד כבר הייתה חלק ממעגל האש במבצע אחר, מבצע "עופרת יצוקה", מלפני ארבע שנים. במבצע הזה נשארנו חודש בבית תחת איום הרקטות ומאז היו פה ושם חילופי אש עד הגעת מבצע "עמוד ענן".
ב-4 השנים שחלפו מאז "עופרת יצוקה" הספקנו לתרגל ולהתרגל לעובדה שזה המצב. אזעקה, ריצה למרחב מוגן, לקוות שזה לא ייפול בקרבת מקום,לשמוע את הבומים, לחזור לשגרת היום-יום.

אז המבצע התחיל. קוראים לו "עמוד ענן". שם המבצע נלקח מעמוד הענן המתואר בספר שמות כעמוד נסי שהנחה את בני ישראל והגן עליהם בצאתם ממצרים. כבר באותו הערב נשמעה אזעקה ראשונה שהכריזה לתושבי אשדוד את תחילת המבצע ומשם זה רק החמיר. נשמעו עשרות אזעקות בעיר אשדוד ובדרום.

ברגע שאני שומעת אזעקה אני ישר רצה לממ"ד. זה אינסטינקט שכזה, שהתפתח במשך השנים. האזעקה מבהילה כל כך והמחשבות מתרוצצות ואז מגיע הבום. אחרי ניסיון רב כבר מבחינים לפי "הבומים" שלאחר האזעקה. אם זה היה יירוט או נפילה. זה נשמע מוזר אבל ככה זה כשלא מעט פעמים הסרט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.

הכוכבת האמיתית של המבצע הזה, או לפחות בעיניי, זאת "כיפת ברזל'. אני לא מבינה מה תושבי אשדוד והדרום עשו ללא "כיפת ברזל'. היא יירטה כל כך הרבה טילים ומנעה כל כך הרבה נפילות שהנזק שנגרם בפועל הוא מזערי למה שהיה יכול להיגרם לרכוש ולחיי אדם ללא 'כיפת ברזל'. 
אז הגענו ליום האחרון. היום השמיני למבצע. במהלך המבצע פגע צה"ל בלמעלה מ-1,500 מטרות והרג כ-30 פעילי טרור בכירים, ומנגד נורו על ישראל 1,506 רקטות, כאשר 421 מתוכם יורטו‏. במהלך המבצע נהרגו 4 אזרחים ישראלים ושני חיילים, כתוצאה מפגיעת רקטות.על פי מקורות פלסטינים, נהרגו במבצע 139 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 34 ילדים‏. לפי צה"ל נהרגו ברצועה 177 בני אדם, מהם 120 מחבלים ו-57 אזרחים‏.

הוחלט על הפסקת אש, נשימת הקלה, אבל לדעתי זה רק עניין של זמן עד שהירי יתחדש.

תם ולא נשלם...



אין חדש תחת כיפת ברזל

כתבתה של שחר לוואן, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ט', אשדוד

קמתי לבוקר רווי בגשמי ברכה. נסעתי לבית הספר, עסקתי בדברים הרגילים, כיום מן הימים. כשעשיתי את דרכי בחזרה בצהרי היום, נשמעה הודעה בתקשורת, בלי שום הודעה מוקדמת: אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס, חוסל על ידי צה"ל ברצועת עזה. באותו הרגע עלתה מחשבה גסה בראשי - עברנו את נקודת האל חזור. מבצע או סבב נוסף בסכסוך הבלתי פוסק עתיד להתקיים. רגשות של תסכול וחששות תקפו אותי, במיוחד שבסוף השבוע תכננתי לחגוג את יום ההולדת שלי.
אני מודעת לכך שזוהי מחשבה אנוכית. במקום לדאוג למשפחה שלי ולתושבי הדרום ובכלל לחיילים ולשלומם,  התעסקתי בעצמי ובאיך אחגוג את יום ההולדת שלי, אך ניסיתי להדחיק.

נכנסנו לתוך מצב של הסלמה. כל התסמינים פעלו, התקשורת שעסוקה בפטפטת כל היום על המצב, והמחשבה האם לעזוב את העיר עד יעבור זעם. הפלסטינאים הצליחו להשיג את אחת ממטרותיהם ולירות רקטות לעבר גוש דן , מה שלא הפריע לעיר השוקקת חיים תל אביב לעצור את השגרה שלה לעומת תושבי הדרום. בתקופת ההסלמה, חוץ מרכוש שזהו דבר לא פחות חשוב, המון תחומים נפגעו: הרחובות שוממים, אנשים דיממו מנועים.

הרגשתי ממש במאה ה-18. אפילו אז היה הרחוב הומה יותר. ממש ניתן היה להרגיש את המתח חותך את האוויר. במקום לחיות תחת השמש, חיינו תחת "כיפת ברזל'. בנוסף אסרו עלינו התקהלויות, דבר שאם היה נמשך לזמן רב היה פוגע בכלכלה. הורים נאלצו להישאר עם ילדיהם בבית והפסידו ימי עבודה ואף נזק רב בנפש נגרם. לדוגמה, לחברה של אחותי הקטנה, נפל העצם הגלילי והמקולל שאנו קוראים לו היום רקטה במרחק נגיעה מביתה. חברתה נתקפה בהתקף חרדה, רגליה שותקו עד שלא יכלה ללכת, והובלה לבית החולים, שם נקבעה כי היא נפגעת חרדה.

לאחר כל החרדות והחוויות הקשות שעברנו, אפשר להגיד בנימה אופטימית שאין לנו באמת ארץ אחרת, גם אם האדמה שלנו בוערת.

מלחמת ההסברה



כתבתה של ספיר זך, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד

שמי ספיר זך, בת 15, תושבת אשדוד, שכמו רוב תושבי העיר, (אם לא נחשיב את אלה שברחו מהמציאות למקום בטוח יותר), ביליתי את כל ימי מבצע "עמוד ענן" בבית כאשר העיסוק היחיד שהתמקדתי בו הוא לרוץ לממ"ד כל 5 דקות כשנשמעה האזעקה ולקוות ש"כיפת ברזל' תמשיך לבצע את עבודתה נאמנה.
ביום חמישי לפני שבועיים היום התחיל כרגיל. לאחר מכן, אחה"צ, בלי שום הודעה מוקדמת, מודיעים על חיסולו של אחמד ג'עברי, אחד מהפעילים הבכירים ביותר בחמאס. ברגע אחד נפסקים להם חיי השגרה שלי. לא עבר זמן רב מחיסולו עד להישמע האזעקה הראשונה כאן באשדוד ולהתחלת סבב הסלמה נוסף שבהמשך ימי המבצע נראה אפילו כתחילתה של מלחמה.
לפני 4 שנים בדיוק, ערב נר שמיני של חנוכה, החל מבצע 'עופרת יצוקה'. במבצע הזה הייתי בת 11 והזיכרונות העיקריים שיש לי מאותו מבצע הם החרדה וכעס הנוראיים בכל פעם בהישמע האזעקות. אז עוד לא הייתה לנו "כיפת ברזל' באשדוד ולפחות מבחינתי הייתי נחשבת נפגעת חרדה אפילו כשהנפילות היו בשטחים פתוחים.
במבצע הזה הייתי הרבה יותר רגועה (אם לא נחשיב את זה שכמעט התעלפתי מלחץ כשתפסה אותי האזעקה במקלחת), ישבתי רוב היום מול החדשות וחיכיתי לראות התפתחויות חדשות בנוגע לנפילות, לכניסה קרקעית שמעולם לא קרתה ולתקווה שאולי תהיה סוף הפסקת אש. מאחר וכל ענייני השגרה הונחו בצד במהלך המבצע, ערוצי החדשות היו עסוקים בעיקר בראיון ה"סלבים" הכי חמים בעולם הפוליטיקה כאשר כל אחד מהם נתן את פרשנותו המסובכת והבלתי מעודדת להמשך המבצע (אף שמרביתם אפילו לא חיים בקו האש). הם טענו שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה (כשבעצם משפט זה הוא מהלך פוליטי למשיכת הציבור כשלעצמו). אז אם לסכם את התחושות הכלליות שלי במהלך המבצע האחרון, שעמום הוא חלק גדול מההגדרה ואליו נלווים הכעס כלפי החמאס וכלפי המורות שנתנו עבודות תרגול באתרי ביה"ס (כאילו אנחנו בחופשה).
להרגשתי, המבצע הזה היה רעיון טוב אך לא מיצה את מטרותיו, אבל נשאיר את הפוליטיקה למבינים בנושא. ובכל זאת, למבצע הזה הייתה משמעות חשובה עבורי: בחופשת סוכות השתתפתי במשלחת חילופי נוער לגרמניה במסגרת הניסיון ליצור קשר בין הדורות הצעירים בגרמניה ובישראל, על רקע של אחווה והדדיות למרות מה שהתרחש בשואה. המשלחת הייתה חוויה מעצימה, מרגשת ומשמעותית עבורי אך מבצע "עמוד ענן" העצים את המטרות לשמן הצטרפנו למשלחת: להיות שגרירים צעירים לישראל כחלק מההסברה הישראלית. במהלך חילופי הנוער לגרמניה כל נער מהארץ התארח בביתו של נער גרמני (כאשר בפברואר מתבצע חילוף) למשך שבוע שלם. באחד מימי המבצע קיבלתי הודעה מהמארחת הגרמנייה שלי ששואלת לשלומי לאחר שראתה בחדשות אצלם בגרמניה חלק מהמתרחש כאן בארץ. ההודעה שהיא שלחה ריגשה אותי כי היה לה אכפת אבל יותר מכך, ראיתי בה הזדמנות להמשיך את התפקיד שביצעתי עם חבריי בגרמניה ולפתח איתה שיחה על הנושא. שאלתי מה בדיוק מציגים ערוצי החדשות שלהם בגרמניה והיא טענה שמה שהם רואים בעיקר זה את ההפגזות של צה"ל ברצועה והרג של ערבים.כמה צפוי!, חשבתי לעצמי. העולם נגד ישראל. שוב! הסברתי לה את המצב כאן בארץ, מדוע צה"ל החל בתקיפה וכיצד אני מתמודדת עם המצב וכמובן שהיא התעניינה ומסרה את דאגתם של משפחתה. זו הייתה חוויה חשובה בשבילי. מבחינתי שימשתי חלק ממערך ההסברה של מדינת ישראל.
אם לסכם את המבצע הזה בנקודות חשובות ולא בשפה פוליטית ומחושבת - היה מפחיד מעט, בעיקר משעמם ואחרי הכל הגיבורה האמיתית במבצע הזה היא "כיפת ברזל' שבלעדיה אשדוד וערים רבות אחרות היו נראות כמו עיי חורבות.

28 בנובמבר 2012

בין השקט לבין מלחמה



כתבתה של פאינה קניאז'נסקי, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד

קרה לכם פעם שנותרו לכם רק 15 דקות להתארגן, לאסוף מזוודה, לאסוף את כל הדברים הבסיסיים שאתם צריכים מבלי לדעת לכמה ימים אתם עוזבים את הבית? זה נשמע מפחיד, ואותי זה אכן הפחיד ואפילו מאוד. ולמה כל זה? בגלל מלחמה, בגלל מבצע "עמוד ענן".

ביום רביעי בצהרים, ביום הראשון של המבצע , יצאתי מהבית למשך חצי שעה וכשחזרתי סיפרו לי שבכיר חמאס חוסל בעזה ולכן עדיף שאשאר בבית בקרבת ממ"ד. בערב נשמעה האזעקה הראשונה שבעקבותיה באו רבות נוספות. אני ואחי אספנו מזוודות ונסענו לצפון.

גרתי אצל סבתא שלי במשך כל המבצע. מהבוקר עד הערב ראינו חדשות וביררנו מה קורה בדרום, כי אני בתור תושבת הדרום דאגתי מאוד לכל המשפחה והחברים שלי שנשארו באשדוד.

למרות המצב הנורא בדרום החיים בצפון ממשיכים כהרגלם. אנשים הולכים לעבודה, ילדים לומדים, הרחובות הומים אנשים ואילו בדרום ערים רבות הפכו ל"ערי רפאים": לא מתקיימים לימודים, אנשים לא עובדים, טילים נופלים בלי הפסקה, יש נפגעים, נפגעי חרדה.

בצפון האווירה שונה לגמרי. אין לחץ מאי הידיעה מתי ייפול הטיל הבא או הפחד לצאת מהממ"ד. תושבי הצפון לא חוו נפילות טילים זמן רב ולכן רבים מהם לא חשים הזדהות למצב של תושבי הדרום.

למרות שאיני יכולה לכתוב על כמה פחדתי מהאזעקות הרבות או איך נפילות הטילים השפיעו עליי, אך אני כן יכולה להגיד שאי הידיעה מה קורה עם ההורים שלי, עם המשפחה והחברים שלי, הדאגה המתמדת, מכאיבים מאוד.

לא שוב!



כתבתה של גילי פלדמן, תלמידת כיתה ט', תיכון מקיף ג', אשדוד

ביום חמישי ה- 15.11 נודע לכולנו, ואף לחלקנו במפתיע, כי צה"ל ערך פעילות צבאית ובצעד מדהים הרג את מי שמכונה "רמטכ"ל החמאס", אחמד ג'עברי. שוב פעם עולים לי הזיכרונות ממבצע "עופרת יצוקה", שוב אני נזכרת בחג בפורים שעבר שהדרום בער מרקטות. "לא שוב", אני לוחשת לעצמי ומקטרת בזמן שאימא מכינה את הממ"ד. לאחר כשעה נשמעת האזעקה המצופה, וכולנו רצים לממ"ד. מה יקרה הפעם, אני שואלת את עצמי, איך צה"ל יגיב? האם יהיו אבדות בנפש? האם, סוף סוף, נמצא דרך לעצור את הטרור הרצחני שמאיים עלינו?

אני לא יכולה להגיד שאני רגילה לכל המצב הזה. האזעקה הראשונה שחוויתי תפסה אותי לפני ארבע שנים, כמו רבים מאתנו. אימא לקחה את היד שלי ובפעם הראשונה הכרתי את המושגים "מרחב מוגן", או ממ"ד. כיום אפשר להגיד שאני יותר רגועה - אולי בגלל "כיפת ברזל', אולי בגלל שאני חווה את זה יותר מארבע שנים.
איך מתמודדים עם זה? מה עושים? כל הסטטוסים בפייסבוק על ראשון לציון, גוש דן ותל אביב ולחשוב שעוד לפני ארבע שנים תמימות גם אני הייתי כזאת. המילה "שלום" היוותה בשבילי נושא אחד - ערבים ויהודים. כיום אני מתייחסת אל רצועת עזה כאל החמאס. ארגון טרור שהדבר היחיד אליו הוא שואף הוא השמדת היהודים. לא. לא לקיחת ארץ ישראל, אלא השמדת היהודים. די במבט לאחור, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ושוב פעם אנו מוצאים את עצמנו מול קבוצה של אנשים שנוטרת לנו טינה בלי שום סיבה. מדוע? למה? זאת אחת הפעמים היחידות שאני לא מצליחה לענות על השאלה הכל כך פשוטה.למה, מה הם רוצים מאתנו? אני חושבת על ילדים קטנים, תינוקות, אנשים שלא רגילים למצב הזה והלב שלי נסדק. אני מבינה, שבפעם הראשונה מאז כיתה ז', אני לא אוכל להגיד: "יש, אין בית ספר הבוקר!" אני לא אוכל לצהול בשמחה ובששון, ולהראות עצמי כלא מבינה, כי ככה מצפים ממני. בפעם הראשונה אני צריכה לנסות להגן על עצמי ועל בני משפחתי, אני צריכה להיות זהירה, אני צריכה להיות רצינית,אני צריכה לקום ב-2 בלילה ולאסוף את המשפחה ואת הכלב ולרוץ תוך חצי ישנה לממ"ד.

כל מה שאני יכולה להגיד הוא שאני בטוחה שצה"ל ימשיך להגן עלינו בלב, בנשמה ובידיים. אנחנו ניתן את כל כולנו כדי לתמוך בהם כמה שאפשר בתקווה שהשלום יחזור לארצנו הקטנה, כי "כיפת ברזל' לא תוכל ליירט את כל הטילים. אנחנו לא תמיד נמצא עצמנו מוגנים, בדיוק במקום שבו אנו אמורים להיות. זה יהפוך להיות שיגרת חיינו. חייו של כל אדם יהיו בסכנה.

מתישהו העולם יידרש לפתוח את עיניו ולהבין שאנחנו לא יכולים לחיות ככה.הגיע הזמן לעצור את זה. עם שמחה, עם תקווה, עם אהבה ורצון.


מינהל החינוך באשדוד רואה חשיבות רבה בשקיפות ובהצגת הנעשה במסגרות החינוך בעיר. חשיבות מיוחדת ניתנת לדעתם של תלמידי העיר על השקפותיהם, המאירים לא פעם את עיניהם של מקבלי ההחלטות. להלן במה לביטויים ולחוויותיהם ממסגרת הלימודים של התלמידים המוזמנים להעביר מפרי עטם למערכת האתר.

המעוניינים לפרסם בעמוד זה, מוזמנים להעביר את הצעותיהם באמצעות
הלינק.