כתבתה של ספיר זך, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד
שמי
ספיר זך, בת 15, תושבת אשדוד, שכמו רוב תושבי העיר, (אם לא נחשיב את אלה שברחו
מהמציאות למקום בטוח יותר), ביליתי את כל ימי מבצע "עמוד ענן" בבית כאשר
העיסוק היחיד שהתמקדתי בו הוא לרוץ לממ"ד כל 5 דקות כשנשמעה האזעקה ולקוות
ש"כיפת ברזל' תמשיך לבצע את עבודתה נאמנה.
ביום
חמישי לפני שבועיים היום התחיל כרגיל. לאחר מכן, אחה"צ, בלי שום הודעה
מוקדמת, מודיעים על חיסולו של אחמד ג'עברי, אחד מהפעילים הבכירים ביותר בחמאס.
ברגע אחד נפסקים להם חיי השגרה שלי. לא עבר זמן רב מחיסולו עד להישמע האזעקה
הראשונה כאן באשדוד ולהתחלת סבב הסלמה נוסף שבהמשך ימי המבצע נראה אפילו כתחילתה
של מלחמה.
לפני
4 שנים בדיוק, ערב נר שמיני של חנוכה, החל מבצע 'עופרת יצוקה'. במבצע הזה הייתי בת
11 והזיכרונות העיקריים שיש לי מאותו מבצע הם החרדה וכעס הנוראיים בכל פעם בהישמע
האזעקות. אז עוד לא הייתה לנו "כיפת ברזל' באשדוד ולפחות מבחינתי הייתי נחשבת
נפגעת חרדה אפילו כשהנפילות היו בשטחים פתוחים.
במבצע
הזה הייתי הרבה יותר רגועה (אם לא נחשיב את זה שכמעט התעלפתי מלחץ כשתפסה אותי
האזעקה במקלחת), ישבתי רוב היום מול החדשות וחיכיתי לראות התפתחויות חדשות בנוגע
לנפילות, לכניסה קרקעית שמעולם לא קרתה ולתקווה שאולי תהיה סוף הפסקת אש. מאחר וכל
ענייני השגרה הונחו בצד במהלך המבצע, ערוצי החדשות היו עסוקים בעיקר בראיון
ה"סלבים" הכי חמים בעולם הפוליטיקה כאשר כל אחד מהם נתן את פרשנותו
המסובכת והבלתי מעודדת להמשך המבצע (אף שמרביתם אפילו לא חיים בקו האש). הם טענו
שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה (כשבעצם משפט זה הוא מהלך פוליטי למשיכת הציבור
כשלעצמו). אז אם לסכם את התחושות הכלליות שלי במהלך המבצע האחרון, שעמום הוא חלק גדול
מההגדרה ואליו נלווים הכעס כלפי החמאס וכלפי המורות שנתנו עבודות תרגול באתרי
ביה"ס (כאילו אנחנו בחופשה).
להרגשתי,
המבצע הזה היה רעיון טוב אך לא מיצה את מטרותיו, אבל נשאיר את הפוליטיקה למבינים
בנושא. ובכל זאת, למבצע הזה הייתה משמעות חשובה עבורי: בחופשת סוכות השתתפתי
במשלחת חילופי נוער לגרמניה במסגרת הניסיון ליצור קשר בין הדורות הצעירים בגרמניה
ובישראל, על רקע של אחווה והדדיות למרות מה שהתרחש בשואה. המשלחת הייתה חוויה
מעצימה, מרגשת ומשמעותית עבורי אך מבצע "עמוד ענן" העצים את המטרות לשמן
הצטרפנו למשלחת: להיות שגרירים צעירים לישראל כחלק מההסברה הישראלית. במהלך חילופי
הנוער לגרמניה כל נער מהארץ התארח בביתו של נער גרמני (כאשר בפברואר מתבצע חילוף)
למשך שבוע שלם. באחד מימי המבצע קיבלתי הודעה מהמארחת הגרמנייה שלי ששואלת לשלומי
לאחר שראתה בחדשות אצלם בגרמניה חלק מהמתרחש כאן בארץ. ההודעה שהיא שלחה ריגשה
אותי כי היה לה אכפת אבל יותר מכך, ראיתי בה הזדמנות להמשיך את התפקיד שביצעתי עם
חבריי בגרמניה ולפתח איתה שיחה על הנושא. שאלתי מה בדיוק מציגים ערוצי החדשות שלהם
בגרמניה והיא טענה שמה שהם רואים בעיקר זה את ההפגזות של צה"ל ברצועה והרג של
ערבים.כמה צפוי!, חשבתי לעצמי. העולם נגד ישראל. שוב! הסברתי לה את המצב כאן בארץ,
מדוע צה"ל החל בתקיפה וכיצד אני מתמודדת עם המצב וכמובן שהיא התעניינה ומסרה
את דאגתם של משפחתה. זו הייתה חוויה חשובה בשבילי. מבחינתי שימשתי חלק ממערך ההסברה
של מדינת ישראל.
אם
לסכם את המבצע הזה בנקודות חשובות ולא בשפה פוליטית ומחושבת - היה מפחיד מעט, בעיקר
משעמם ואחרי הכל הגיבורה האמיתית במבצע הזה היא "כיפת ברזל' שבלעדיה אשדוד וערים
רבות אחרות היו נראות כמו עיי חורבות.